"תבונה שאינה ישנה אף-פעם מולידה מפלצות" – קרלוס פואנטס, מתוך קונסטנסיה.

כשאני נתקלת בספר בציטוט שהייתי רוצה לזכור אני רושמת לכם עליו המלצה. גם אם זה הדבר היחיד הטוב בספר. כך הציטוט הזה נשאר חקוק על דפי האינטרנט. באאורה פלוס יש הרבה יותר טוב מאשר ציטוט אחד. יש עוד כמה שהייתי לוקחת איתי אל הנצח, אם היה כזה דבר.
אני הולכת לפעול לפי הציטוט הזה עכשיו ולהרדים את תבונתי למשך כתיבת ההמלצה. אני לא אנתח או אספר לכם על גאוניות הסיפור. יותר משבחנתי אותו בעזרת התבונה, התענגתי עליו. אולי בגלל זה אני עוד לא יודעת מה קרה בסוף, אבל נהניתי מכל רגע.

"אאורה פלוס" אם כך מקבץ כמה סיפורים של סופרים ששמם באופן מסתורי מתחיל באות פ'. פואנטס, פוקנר, פושקין. אאורה הוא שם הסיפור הראשון והמהמם בקובצון. כשאני אומרת מהמם המילה לא משמשת מחמאה, אלא תיאור. הוא השאיר אותי המומה ומהרהרת,  Creepyהיא מילה שעולה לראש. יש עוד כמה קוים מחברים בין הסיפורים ואולי הבולט בהם הוא ההסתכלות בזקנה. וכשעוסקים בזקנה אי אפשר שלא לתהות מעט על טיבו של המוות. ואם במוות עסקינן איך נוכל שלא לשאול כמה שאלות על החיים? אבל מעבר. מהו הגבול שבין המוות לחיים? האם אפשר ללהטט בין לבין כמין משחק ים-יבשה מורכב? יש גם איזה חוט של חלחלה ואי הגיון הקשור כמובן בנושאים האלה העובר בין הסיפורים. יש מן הפסיכיות בעיסוק בזקנה ובמוות, משהו אפל אולי גותי לפרקים.

כשסיפור בודק את גבולות יכולתו ומאיץ בי לבדוק את גבולות מחשבתי הוא עושה עבודתו נאמנה. כשהוא מספר לי דברים סותרים על העולם הוא מבקש ממני לפקוח עיניים. ממש לפני דקות מספר סיימתי את "קונסטנסיה" הסיפור האחרון, והלב שלי הולם, איני יודעת מפני מה. ואתם עדיין באינטרנט? לא סיפרו לכם שאי אפשר לרקוד על ארכיטקטורה? שימו ידכם על הספר הזה, ויפה שעה אחת קודם.